בשא 3294/94 – צפריר בריסק נ' עו"ד קובי בן איון ואח' – העליון -ירושלים

לתקציר פסק הדין
בש"א 3294/09
צפריר בריסק, בפש"ר
נ ג ד
1. עו"ד קובי בן איון
2. הכונס הרשמי

בבית המשפט העליון בירושלים
[15.9.2011]

כבוד הרשמת דנה כהן-לקח

בקשה להארכת מועד להגשת ערעור
החלטה

זו היא בקשה מחודשת להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי מיום 28.2.2009. הבקשה המקורית להארכת מועד הוגשה ביום 19.4.2009 וההליך נותר תלוי ועומד מאז ועד עתה. בקשת האורכה אשר מונחת לפניי הוגשה ביום 11.5.2011. נוכח חלוף הזמן מאז הגשת הבקשה המקורית להארכת מועד ועד הגיענו הלום, אתייחס בקצרה לעיקרי העובדות ולהשתלשלות העניינים בהליך שבכותרת. לאחר מכן, יובאו טענות הצדדים כפי שנטענו הן בכתב והן בדיון שנערך לפניי במעמד באי-כוח הצדדים. לבסוף, תובא הכרעתי בבקשה ונימוקיה. כבר בפתח הדברים אומר כי לאחר שהפכתי בדבר ובחנתי את טענות הצדדים בכובד ראש, באתי למסקנה כי בנסיבות הקיימות, דין הבקשה להארכת מועד להידחות.

עיקרי העובדות והשתלשלות העניינים בהליך שבכותרת
1. בשנת 2002 מונה המשיב 1 כנאמן על נכסי המבקש (להלן: הנאמן) במסגרת הליכי הוצל"פ למימוש בית המגורים של המבקש (להלן גם: הנכס). ביום 18.6.2007 הוכרז המבקש כפושט רגל. כעבור כשנה וחצי – בתחילת שנת 2009 – הגיש הנאמן לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בקשה להתיר את מימוש הנכס האמור. בא-כוח המבקש דאז, עו"ד צפדיה, התנגד לבקשה האמורה מנימוקים שונים, ובין היתר עמד על כך שמרשו הינו "נכה 100% פסיכיאטרית". המשיב 2 (להלן: הכנ"ר) שינה עמדתו במהלך ההתדיינות לפני בית-המשפט המחוזי. בתחילה, הציע הכנ"ר במסגרת תגובתו הכתובה כי בטרם ימומש הנכס, ייבדקו תביעות החוב על-ידי בעל-תפקיד אוביקטיבי, בתנאי שהמבקש יעמיד 5,000 ש"ח להבטחת שכר-טירחת בעל-התפקיד, כשלאחר-מכן תינתן למבקש אפשרות להעלות הצעת הסדר מטעמו. דא עקא, המבקש נמנע מלהפקיד כספים כלשהם להבטחת שכרו של בעל-התפקיד ואף לא עמד בחובתו לשלם תשלומים חודשיים. לפיכך, בדיון שהתקיים לפני בית-המשפט המחוזי הודיע הכנ"ר כי המתווה המקורי שהוצע על-ידו ירד מן הפרק, וכי הוא מצטרף לעמדת הנאמן כי יש לפעול למימוש הנכס תוך שמירה על זכותו של המבקש לטעון לדיור חלוּף.
בהחלטתו מיום 18.2.2009 – היא ההחלטה נשוא ההליך שבכותרת – נעתר בית-המשפט המחוזי (כב' השופטת אלשייך) לבקשת הנאמן. בהחלטה נקבע כי המבקש לא פעל להגיע להסדר כלשהוא בתיק, ואף נמנע מלשלם את התשלומים החודשיים. בית-המשפט הוסיף וציין כי הוא מוכן להניח כי מצבו הכלכלי של המבקש אינו בטוב, למרות שהדברים לא בוססו כדבעי באסמכתאות. עם זאת, נקבע כי המבקש מתגורר בגפו בנכס מקרקעין רחב ממדים בעל שווי כלכלי גדול, אשר אינו תואם את היותו מצוי בפשיטת רגל עקב חובות לנושיו. עוד נקבע כי טענות המבקש כנגד מימוש הנכס נדונו ונדחו בעבר בהליכים אחרים. זאת ועוד; נקבע כי מאחר ששווי הנכס גדול מסך תביעות החוב, הרי מימוש הנכס יותיר בידי המבקש די והותר כדי לכלכל את עצמו ולאפשר דיור חלוּף. הודגש כי בכל מקרה, טענות המבקש לזכותו לדיור חלוף נשמרות לו במסגרת הליכי המימוש. בהתחשב בכל אלה, נקבע כי דין בקשת הנאמן להתקבל וכי הוא רשאי לפעול למימוש הנכס על-פי דין.
2. הבקשה המקורית להארכת מועד להגשת ערעור על החלטתו האמורה של בית-המשפט המחוזי, הוגשה ביום 19.4.2009 על-ידי המבקש בעצמו. בשעתו, עתר המבקש לאורכה בת 45 ימים להגשת ערעור, עקב התפטרות עורך-דינו דאז וניסיונו להסדיר את ייצוגו באמצעות פנייה ללשכה לסיוע משפטי. בהחלטתה מיום 24.5.2009 נעתרה כב' הרשמת לוין לבקשת האורכה מן הטעמים שפורטו בהחלטתה, כך שהמועד להגשת ההליך הוארך עד ליום 10.6.2009. בהחלטה צוין כי הארכת המועד, כשלעצמה, אין בה כדי לעכב את ביצוע ההחלטה של בית-המשפט המחוזי, בהעדר בקשה לעיכוב ביצוע.
3. ביום 10.6.2009 מינתה הלשכה לסיוע משפטי את עו"ד בישיץ כדי לייצג את המבקש. ביום למחרת – 11.6.2009 – עתר עו"ד בישיץ לאורכה נוספת (שנייה במספרה) להגשת ערעור, בטענה כי נדרש לו זמן על-מנת ללמוד את התיק. כב' הרשמת לוין נעתרה לבקשה בהחלטתה מיום 13.7.2009 מן הנימוקים שהובאו שם. המועד להגשת ההליך הוארך עד ליום 1.9.2009, כמבוקש.
4. ביום 1.9.2009 הגיש עו"ד בישיץ בקשה שלישית במספרה להארכת מועד. בבקשה נטען כי בפגישה הראשונה עם המבקש, נוכח בא-כוחו לדעת כי מתעוררת שאלה לגבי כשירותו של המבקש כבעל-דין, וכי במעבר על התיק נחשף בא-כוחו למסמכים רפואיים בנוגע למצבו הפסיכיאטרי של המבקש. לפי הנטען, עקב חשש למצבו הנפשי הקליני של המבקש הוא נשלח לבדיקה ולהערכה בבית-חולים. לבקשה להארכת מועד צורף מכתב מיום 31.8.2009 מטעם המומחה לפסיכיאטריה שבדק את המבקש לבקשתו של עו"ד בישיץ, ונאמר בו כי כדי לקבוע אבחנה סופית יש צורך בהערכה פסיכיאטרית ממושכת יותר, אולם בשלב זה ניתן לומר כי חשיפת המבקש לגורמי לחץ עלולה להחריף את מצבו הנפשי ואף להעמידו בסיכון אובדני. בהתחשב בכך, עתר עו"ד בישיץ לאורכה על-מנת להגיש בקשה למינוי אפוטרופוס למבקש. על-פי החלטת כב' הרשמת לוין, הגיש עו"ד בישיץ לבית-משפט זה עותק מהבקשה למינוי אפוטרופוס שהוגשה בשעתו לבית-המשפט המחוזי (שם התנהל תיק פשיטת-הרגל של המבקש), וכן עותק מהחלטת בית-המשפט המחוזי מיום 17.9.2009 (כב' השופטת אלשייך) לפיה התבקשה תגובת הכנ"ר לבקשה למינוי אפוטרופוס תוך 7 ימים. ביום 12.10.2009 נתנה כב' הרשמת לוין החלטה שזו לשונה:
"ההודעה מטעם המבקש בדבר הגשת בקשה למינוי אפוטרופוס למבקש מתקבלת ונרשמת. המבקש ישוב ויעדכן את בית המשפט עם סיום הדיון בבית המשפט המחוזי בבקשה למינוי אפוטרופוס או בתוך 30 ימים, לפי המוקדם".
5. על-אף ההחלטה האמורה, לא הוגשה מטעם המבקש כל הודעה מעדכנת לגבי הליך מינוי האפוטרופוס. למעשה, מאז אוקטובר 2009 עת ניתנה החלטת כב' הרשמת לוין שלשונה הובאה לעיל, ועד הבקשה המחודשת להארכת מועד מטעם המבקש שהוגשה לבית-משפט זה ביום 11.5.2011 – היא הבקשה שלפניי, נותר התיק תלוי ועומד בלא שמי מבעלי-הדין פנה לבית-המשפט. מתגובות מאוחרות יותר שהוגשו בתיק וכן מעיון במערכת נט-המשפט, התברר בדיעבד כי ביום 20.3.2011 הורתה כב' השופטת אלשייך על מחיקת הבקשה למינוי אפוטרופוס מחוסר מעש. בסמוך לכך, הגיש עו"ד בישיץ בקשה לביטול המחיקה מחוסר מעש בטענה כי המציא את החומר לכנ"ר ביום 8.2.2010 וכי הוא עומד על הבקשה למינוי אפוטרופוס. בקשה זו נדחתה בהחלטת כב' השופטת אלשייך מיום 28.3.2011 במסגרתה נקבע כי "התיק בבית המשפט המחוזי נסגר. יש להגיש את הבקשה למינוי אפוטרופוס לערכאה המתאימה, בבית המשפט לענייני משפחה". כאמור, בשעת-אמת לא הוגשה לבית-משפט זה הודעת-עדכון אודות ההתפתחות האמורה על-ידי מי מהצדדים להליך.

הבקשה להארכת מועד שלפניי
6. ביום 11.5.2011 הגיש המבקש במסגרת ההליך שבכותרת בקשה מחודשת להארכת מועד של 10 ימים להגשת ערעור – היא הבקשה המונחת לפניי. הבקשה הוגשה על-ידי עו"ד פינק-שליש. מתגובות מאוחרות יותר שהוגשו בתיק בהתאם להחלטותיי עלה כי עו"ד פינק-שליש נטלה על עצמה את ייצוג המבקש בהתנדבות החל מיום 11.4.2011, וכי בעקבות כך הודיע האגף לסיוע משפטי על הפסקת סיועו למבקש באמצעות עו"ד בישיץ.
7. לשם השלמת התמונה יצוין כי באותו היום בו הוגשה בקשת האורכה המחודשת שלפניי (11.5.2011), ובהתחשב בקביעת ההתמחרוּת על בית-המגורים של המבקש ליום 15.5.2011, הגיש המבקש לבית-המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע של ההחלטה נשוא ההליך שבכותרת. בהחלטת כב' השופט אורנשטיין מיום 1.6.2011 ניתן צו עיכוב ביצוע ארעי של החלטת בית-המשפט המחוזי, וזאת עד להחלטת בית-משפט זה בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור.

טענות הצדדים בתגובותיהם בכתב ובדיון לפניי
8. לטענת באת-כוחו הנוכחית של המבקש, עו"ד פינק-שליש, ההצדקה למתן אורכה להגשת ערעור מטעם המבקש, נעוצה במשקלם המצטבר של מספר טעמים: ראשית, בפתח הבקשה הנוכחית להארכת מועד טענה עו"ד פינק-שליש כי המבקש לא היה מודע לכך שלא הוגש עד כה הליך ערעורי מטעמו על-ידי עו"ד בישיץ, והוא אף לא ידע כי לא הוגשה הודעת-עדכון לבית-משפט זה בעניין הבקשה למינוי אפוטרופוס. בהתחשב בכך, נטען כי אי הגשת הערעור עד כה לא נבעה מרשלנות או מזלזול מטעם המבקש עצמו. מטיעוני באת-כוחו הנוכחית של המבקש עלתה, ולוּ במרומז, טענה בדבר כשל-ייצוג על-ידי בא-כוחו לשעבר של המבקש. שנית, נטען כי יש להתחשב בכך שהמבקש הינו אדם חולה וערירי ובעל נכוּת פסיכיאטרית בשיעור של 100%. שלישית, נטען כי סיכויי ההליך העיקרי גבוהים. הודגש כי דחיית בקשת האורכה תגרום למבקש נזק בלתי הפיך בהתחשב בפינויו מבית-מגוריו ובשים לב לנסיבותיו האישיות. לבסוף, נטען כי הנאמן נמנע עד לאחרונה מלפעול למכירת בית-המגורים של המבקש, ולפיכך מתן האורכה המבוקשת לא יגרום נזק לנושים.
כאן המקום להעיר כי בכל הנוגע למצבו הנפשי-פסיכיאטרי של המבקש ולהשלכותיו על ההליך שבכותרת, קו הטיעון מטעם המבקש התאפיין במידה רבה של עמימות: מחד גיסא, בתצהיר שצורף לבקשה המחודשת להארכת מועד בחתימת המבקש נאמר כי "לאור הבעיות הפסיכיאטריות והפיזיות הקשות מהן אני סובל, אני מתקשה לנהל את ענייני באופן סדיר". בתגובותיה בכתב וכן בדיון לפניי ציינה באת-כוחו הנוכחית של המבקש כי בימים מסויימים התקשתה לתקשר עם מרשה עקב מצבו (אף שנטען כי בימים אחרים היה מצבו "בסדר גמור"). באת-כוח המבקש טענה במספר תגובות בכתב, כי המבקש שומר על זכותו להגיש בקשה למינוי אפוטרופוס לדין לבית-המשפט לענייני משפחה.
מאידך גיסא, המסמכים שהוגשו בתיק בנוגע למצבו הנפשי של המבקש הינם חלקיים בלבד ולא עדכניים. במספר הזדמנויות טענה באת-כוח המבקש כי מרשה פועל "לקבלת חוות דעת רפואית עדכנית בקשר למצבו…", אולם לא הוצג תיעוד כלשהוא לנסיונות רציניים או לפעולות ממשיות שננקטו בעניין, על-אף האמוּר בהחלטתי מיום 13.7.2011. בסמוך לאחר הגשתה של בקשת האורכה המחודשת שלפניי, טענה באת-כוח המבקש כי אין ביכולתו הכלכלית של המבקש לממן חוות-דעת רפואית פרטית בדבר מצבו הנפשי-הפסיכיאטרי, וכי קבלת חוות-דעת מאת הרופא המטפל במבקש אינה מתאפשרת נכון לאותה עת עקב השביתה בבתי-החולים הממשלתיים. בינתיים, הסתיימה שביתת הרופאים. אף-על-פי-כן, לא הובא כל תיעוד לעניין הגשת בקשה פורמאלית לחוות-דעת פסיכיאטרית בעניינו של המבקש. באת-כוח המבקש שבה וטענה כי היא אינה הגורם המוסמך לקבוע האם מרשה אינו כשיר במידה המחייבת מינוי אפוטרופוס. עם זאת, בדיון שלפניי התברר כי היא נמנעה מלנקוט בפעולות ממשיות כלשהן שיהיה בהן כדי לקדם את בירור השאלה האמורה אף לאחר סיום שביתת הרופאים. היא אף סירבה להתחייב כי תוגש בקשה מטעם המבקש למינוי אפוטרופוס לדין. יוער כי בתגובתה מיום 3.7.2011 ציינה באת-כוח המבקש בבירור כי אף אם תהיה בידה חוות-דעת מתאימה של הרופא המטפל, היא תגיש הליך למינוי אפוטרופוס "…ככל ויהיה שיתוף פעולה מצד המבקש" (פיסקה 5 לתגובה).
מטיעוניה של באת-כוח המבקש בתגובותיה הכתובות ובדיון לפניי, וכן מהאמור בתצהירו של המבקש מיום 14.8.2011 (פיסקאות 17 ו- 21), עולה כי לשיטת המבקש ובאת-כוחו הנוכחית, האורכה להגשת ערעור מטעמם מתבקשת אף ללא קשר לשאלת מינויו של אפוטרופוס לדין עבור המבקש. לקו טיעון זה אתייחס בהמשך הדברים.
9. הנאמן, עו"ד בן-איון, הביע התנגדותו להארכת המועד המבוקשת. לטענת הנאמן, אין לומר כי מצבו הבריאותי והנפשי של המבקש מנע ממנו לנהל את ענייניו מאז הגשת ההליך שבכותרת ועד היום. כך הוא הדבר, שכן לפי הנטען המבקש לא ראה לעתור למינוי אפוטרופוס עם פתיחת הליכי הכינוס בעניינו בשנת 2002; המבקש נמנע מלצרף מסמכים עדכניים בדבר מצבו הנפשי; וכן המבקש הגיש בעצמו את הבקשה המקורית להארכת מועד, ולא טען במסגרתה כי מצבו אינו מאפשר לו לנהל את ענייניו. לטענת הנאמן, המבקש שקט על שמריו במשך חודשים ארוכים, בלא לבדוק מה עלה בגורל בקשתו למינוי אפוטרופוס ובלא להגיש הודעת עדכון לבית-המשפט כאמור בהחלטת הרשמת לוין מיום 12.10.2009. בהתחשב בכך, נטען כי המבקש זנח את רצונו לערער על החלטת בית-המשפט המחוזי מיום 18.2.2009, וכי המבקש זלזל בהחלטות בית-המשפט ובהליך כולו. לפי הטענה, מדובר ב"חייב חמקן" בעל חובות של כמליון וחצי ש"ח ל- 9 נושים, אשר נמצא בהליך כינוס נכסים במשך 9 שנים, בלא לשלם את חיוביו החודשיים לקופת הכינוס. בתגובת הנאמן צוין כי בהתחשב בכך שעד לאחרונה לא התבקש צו לעיכוב ביצוע לגבי ההחלטה נשוא ההליך שבכותרת, ולאחר שהנאמן נוכח לדעת כי הליך מינוי האפוטרופוס לדין אינו מתקדם, החל הנאמן בחודשים האחרונים לנקוט בפעולות למכירת הנכס, לרבות הכנת חוות-דעת שמאית, עריכת טיוטה להסכם מכר, קבלת הצעות מרוכשים המעוניינים בנכס, והפקדת ערבויות בנקאיות מטעם צדדים שלישיים שלפי הנטען מסתמכים על החלטת בית-המשפט המחוזי בדבר מימוש הנכס ומכירתו. הליך מימוש הנכס הגיע לשלב ההתמחרות, אולם נעצר בעקבות צו עיכוב ביצוע ארעי שניתן על-ידי בית-המשפט המחוזי לבקשת באת-כוח המבקש עד להכרעה בהליך שבכותרת. לבסוף, טען הנאמן כי סיכוייו הלכאוריים של ההליך העיקרי "קלושים ביותר", וכי מכירת הנכס תועיל למבקש ולנושיו, שכן יתאפשר למבקש לשלם את כלל חובותיו ועדיין יוותר בידיו סכום כסף נכבד למחייתו.
10. הכנ"ר הודיע כי הוא מצטרף לעמדת הנאמן לפיה דין הבקשה להארכת מועד להידחות. לפי הנטען, המבקש הגיש את הבקשה שלפניי באיחור רב ולא פעל כמצוות בית-משפט זה שהורה לו לעדכן על בקשתו למינוי אפוטרופוס. לפיכך, יש לקבוע כי המבקש זנח את רצונו לערער. הכנ"ר הוסיף וטען כי לא הוצג "טעם מיוחד" לאיחור הניכר בהגשת ההליך, שכן לא הוצגו טעמים שהם מחוץ לשליטתו הרגילה של המבקש או באי-כוחו. לבסוף, טען הכנ"ר כי סיכויי המבקש להצליח בערעורו אינם טובים מאחר שלא נפלה שגגה בהחלטת בית-המשפט המחוזי.
11. לשם השלמת התמונה יצוין כי בדיון שנערך לפניי ביום 8.9.2011 ניסיתי להוביל את הצדדים להסכמה בדבר מתן אורכה להגשת ערעור בכפוף לתנאים כאלה ואחרים. לאחר דין-ודברים, הביעו המשיבים – הנאמן עו"ד בן-איון, ובאת-כוח הכנ"ר עו"ד ליבוביץ – נכונות להסכים להארכת מועד להגשת ערעור מטעם המבקש, ככל שהמבקש יגיש לבית-המשפט לענייני משפחה בקשה למינוי אפוטרופוס לדין בתוך פרק-זמן קצוב, וככל שהערעור יוגש על-ידי האפוטרופוס לדין כפי שימונה. באת-כוח המבקש נמנעה מליתן הסכמתה למתווה האמור, לאחר שניתנה לה אפשרות להיוועץ עם מרשה. משנכשלו המאמצים להוביל לפתרון מוסכם, הגיעה שעת ההכרעה.

דיון והכרעה
12. נקודת המוצא לדיון לפניי הינה כי בעל-דין נדרש לקיים את המועדים הקבועים בדין לשם הגשת הליך ערעורי מטעמו. מדובר בכלל יסודי בסדרי-הדין, ומונחות בבסיסו תכליות חשובות הנוגעות הן לבעלי-הדין הקונקרטיים והן לציבור בכללותו. ההקפדה על המועדים הקבועים בדין תורמת להגשמת המטרות של יעילות, ודאות וסופיות ההליך. היא מבטיחה שוויון בין בעלי-הדין הכפופים כולם לסדרי דין זהים. ההקפדה על לוחות הזמנים שהותוו בדין הכרחית לשם ניהול מערכת שיפוט סדירה, יעילה ותקינה, והיא חיונית לצורך הבטחת אינטרס ההסתמכות של בעלי-הדין ויכולתם לכלכל את צעדיהם. היא נדרשת על-מנת לשים סוף לסכסוכים ולפנות את משאבי המערכת העמוסה של בתי המשפט לבעלי-דין אחרים.
לפי תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), נתונה בידי בית המשפט הסמכות להורות על הארכת מועד שנקבע בחיקוק – ובכלל זה מועד להגשת ערעור על החלטה שהינה בגדר "צו בפשיטת רגל" – אולם זאת בהתקיים "טעמים מיוחדים שיירשמו". חריג זה נועד לאזן כראוי בין מכלול התכליות המרכזיות עליהן עמדתי לעיל לבין האינטרס של מבקש האורכה למיצוי זכותו להשיג על פסק-דין שניתן בעניינו, וכן הרצון להימנע מתוצאה שרירותית ומנוקשות-יתרה בהפעלתם של סדרי הדין. זאת, בנסיבות בהן הוכחה הצדקה ממשית לאיחור בהגשת ההליך.
הנטל להוכיח קיומו של "טעם מיוחד" מונח על כתפיו של מבקש האורכה. בהקשר זה יש לבחון מכלול שיקולים, בשים לב לנסיבותיו של כל מקרה לגופו. כך, יש לבחון את משך האיחור. ככל שמשך האיחור משמעותי יותר, כך נדרש טעם כבד יותר להצדקתו שכן חלוף הזמן מעצים את האינטרס הציבורי ואת האינטרס של בעל-הדין שכנגד בוודאות ובסופיות ההליכים. עוד יש לשקול את מהות הטעם שהוצג להגשתו של ההליך באיחור. ככלל, "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד הוא טעם הנעוץ בנסיבות חיצוניות שאינן מצויות בשליטתו או בתחום צפייתו הסבירה של מבקש האורכה, ואשר לא ניתן היה להיערך אליהן מראש. לעומת זאת, על דרך הכלל, כאשר השיהוי נובע מסיבות הקשורות בבעל-הדין עצמו או בבא-כוחו, הנכונות להאריך את המועד להגשת הערעור מצטמצמת. לצד כל אלה, יש לשקול את מידת ההסתמכות של הצד שכנגד על פסק-הדין, וכן את סיכוייו הלכאוריים של ההליך העיקרי. לא מזמן, הבהיר כבוד השופט ס' ג'ובראן, בהתייחסו לדרכי יישומה של דרישת "הטעמים המיוחדים", כי:
"סטייה מסדרי הדין, והלכה למעשה שינוי כללי המשחק המשפטי, השכם וערב עלולה להרחיק את משפט הצדק, יותר מאשר לקרבו. על כן, בכל מקרה המובא בפניו, על בית המשפט לבחון את נסיבותיו ולאזן בין השיקולים הנוגדים מתוך הכרה שאין להיעתר לבקשות להארכת מועדים שנקבעו בחיקוק או תקנה כדבר שבשגרה 'שאילו בית המשפט היה עושה כן, היה למעשה משנה את המועד הקבוע בחיקוק'…".
(בש"א 2399/11 זנגריה נ' זנגריה (טרם פורסם, 30.3.2011); ההדגשה במקור).

13. השאלה הניצבת לפניי הינה האם המבקש הצליח להרים את הנטל להוכיח קיומם של "טעמים מיוחדים" המצדיקים מתן ארכה בעניינו. לאחר ששקלתי היטב בדבר, באתי למסקנה כי אין מנוס מלהשיב לשאלה זו בשלילה.
ביום 12.10.2009, נענתה כב' הרשמת לוין לבקשת האורכה שהוגשה על-ידי בא-כוח המבקש דאז, עו"ד בישיץ, לצורך הגשת בקשה למינוי אפוטרופוס לדין. בהתאם להחלטה הנ"ל, המתין ההליך שבכותרת להגשת הודעת-עדכון בנוגע לדיון בבית-המשפט המחוזי בבקשה למינוי אפוטרופוס שהגיש עו"ד בישיץ. הודעת-עדכון כאמור לא הוגשה מעולם, ובדיעבד התברר כי הבקשה למינוי אפוטרופוס הוגשה לערכאה הלא-מתאימה והיא נמחקה מחוסר מעש. ביום 11.5.2011 – בחלוף כשנתיים מאז הגשתה של הבקשה המקורית להארכת מועד, ובחלוף כ- 7 חודשים מאז החלטתה האחרונה של כב' הרשמת לוין – הוחלף ייצוגו של המבקש והוגשה הבקשה המחודשת להארכת מועד על-ידי עו"ד פינק-שליש. על-אף הזמן הרב שחלף, ראיתי לילך כברת דרך לקראת המבקש, בניסיון לברר האם בכוונת באת-כוחו הנוכחית לנקוט בהליך למינוי אפוטרופוס לדין עבור מרשה לפני בית-המשפט לענייני משפחה (ראו: החלטותיי מיום 29.5.2011 ומיום 23.6.2011). יתרה מזאת; נוכח טענת באת-כוח המבקש בדבר הקושי בהשגת חוות-דעת רפואית בשל שביתת הרופאים, ראיתי ליתן למבקש הזדמנות נוספת להגיש תיעוד מתאים בדבר ניסיונות רציניים שנעשו לצורך השגת חוות-דעת כאמור (ראו: החלטתי מיום 13.7.2011). תיעוד כאמור מעולם לא הוגש. אף לאחר סיום שביתת הרופאים, התברר כי לא הוגשה בקשה פורמאלית לחוות-דעת פסיכיאטרית בעניינו של המבקש. יוצא, אפוא, כי מאז החלטת כב' הרשמת לוין מיום 12.10.2009 ועד היום, נותר ההליך שבכותרת תלוי ועומד כאשר הסיבה שבגינה ניתנה האורכה מלכתחילה – בירור סוגיית מינוי אפוטרופוס לדין עבור המבקש – לא מומשה.
לוּ הטעם בבסיס בקשת האורכה לפניי היה נעוץ ברצון לברר את שאלת הצורך במינוי אפוטרופוס לדין עבור המבקש על רקע מצבו הנפשי הנטען, אפשר היה לשקול היעתרות לבקשת האורכה, על-אף הזמן הרב שחלף. כך הוא הדבר, שכן מלכתחילה זו היתה הסיבה בעטיה נעתרה כב' הרשמת לוין לבקשת האורכה שהוגשה על-ידי עו"ד בישיץ. על רקע מכלול נסיבות העניין, יתכן כי הגשתה של בקשה למינוי אפוטרופוס לדין מטעם המבקש לערכאה המוסמכת, עשויה היתה להקים "טעם מיוחד" לעיכוב בהגשת הערעור, לצורך בירור מקדים בשאלת כשירותו של המבקש כבעל-דין (בלא להקל ראש בכך שכבר ניתנה הזדמנות לכך בעבר, שלא מומשה כדבעי). אילוּ הליך כאמור היה מוגש וניתן היה לצפות לסיומו בתוך פרק-זמן סביר, כי אז מטעמים מהותיים ודיוניים כאחד היה מקום לשקול המתנה לבירור שאלת הכשירות המשפטית, שמא הערעור מטעם המבקש יוגש על-ידי האפוטרופוס לדין כפי שימונה (ראו והשוו: בש"א 3939/08 בר יצחק נ' כהן (לא פורסם, 21.5.2008)). נראה כי בנסיבות כאמור, המשיבים היו נוטים להסכים למתן אורכה להגשת ערעור, כפי שעלה מטיעוני הצדדים בדיון לפניי (ראו: פיסקה 11 לעיל).
דא עקא, בדיון שהתקיים במעמד באי-כוח הצדדים התברר כי המבקש ובאת-כוחו נמנעים מלנקוט בפעולות ממשיות לצורך בירור סוגית מינוי אפוטרופוס לדין, וזאת אף לאחר סיום שביתת הרופאים שלפי הטענה הקשתה בשעתו על השגת חוות-דעת רפואית מתאימה. זאת ועוד; באת-כוח המבקש התקשתה להציג עמדה ברורה האם בכוונתה לבקש מינוי אפוטרופוס כאמור. כמובן, זו היא זכותם המלאה של המבקש ובאת-כוחו לנהוג לפי מיטב שיקול-דעתם והבנתם בהקשר זה. יחד עם זאת, ההימנעות בעת הנוכחית מלנקוט בצעדים ממשיים בסוגית מינוי אפוטרופוס לדין למבקש – לא כל שכן מלהציג עמדה ברורה בעניין – שומטת את הקרקע מתחת לרגלי הטעם המרכזי אשר בגינו ניתנה האורכה מלכתחילה. בהקשר זה, כבר ציינתי בהחלטותיי הקודמות בתיק כי לא ניתן לדון בבקשה המחודשת להארכת מועד, בהתעלם מהשתלשלות העניינים שקדמה לה. ככל שהטענה היא כי אין הכרח במינוי אפוטרופוס לדין עבור המבקש, כי אז נשמט לכאורה הטעם העיקרי אשר הוּנח בבסיס הבקשה שהגיש עו"ד בישיץ להארכת מועד; נשמט הרציונל להחלטת כב' הרשמת לוין מיום 12.10.2009 אשר המתינה לעדכון אודות הליך מינוי אפוטרופוס למבקש; ומתעוררת תהייה מהי ההצדקה לזמן שחלף מאז אותה החלטה ועד היום.
14. כפי שצוין בפיסקה 8 לעיל, קו הטיעון בו מחזיקים המבקש ובאת-כוחו הנוכחית הוא כי קיימים טעמים המצדיקים את מתן האורכה להגשת ערעור, אף ללא קשר לשאלת מינויו של אפוטרופוס לדין עבור המבקש. קו טיעון זה חייב להיבחן על רקע העובדה שפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי נשוא ההליך שבכותרת ניתן ביום 18.2.2009, קרי – לפני כשנתיים וחצי. האיחור בהגשת ההליך הוא אפוא ממושך ביותר, ומשקלם של "הטעמים המיוחדים" צריך שיהא בהתאם. בהתחשב בכך, בחנתי האם יש בנימוקים עליהם הצביעה באת-כוח המבקש בטיעוניה – כל אחד לבדו וכולם יחדיו במשקלם המצטבר – כדי לעלות בגדר "טעמים מיוחדים" כנדרש בתקנה 528 לתקנות, ובאתי למסקנה כי המבקש לא הצליח להרים את הנטל בעניין זה.
15. המבקש טען כי לא היה מודע לכך שלא הוגש הליך ערעורי מטעמו על-ידי בא-כוחו לשעבר, עו"ד בישיץ, ואף לא היה מודע לאופן התנהלות העניינים בבקשה למינוי אפוטרופוס שהוגשה בזמנו לבית-המשפט המחוזי. טענות אלה הועלו באופן כללי וסתמי. לא הובא כל פירוט האם ומתי ניסה המבקש ליצור קשר עם בא-כוחו לשעבר על-מנת להתעדכן במתרחש במשך החודשים הארוכים שחלפו מאז מתן החלטתה של הרשמת לוין ביום 12.10.2009. פירוט כאמור מתחייב לכאורה, נוכח טענתו של עו"ד בישיץ בהודעתו מיום 19.5.2011 כי המבקש ניתק עימו קשר בחודשים מסוימים. ממכלול החומר שבתיק מתקבל הרושם כי המבקש שקט על שמריו עד אשר החל הנאמן לנקוט בפעולות לקידום מכירת הנכס, בדרך של פרסום מודעה בעיתון באמצע חודש מרץ 2011. אז ניעוֹר המבקש, יצר קשר עם בא-כוחו דאז, ולאחר מכן החליף את ייצוגו והגיש באמצעות באת-כוחו הנוכחית את בקשתו המחודשת להארכת מועד (ובמקביל, בקשה לעיכוב ביצוע בבית-המשפט המחוזי). ישיבת המבקש באפס-מעשה במשך חודשים מאז החלטת כב' הרשמת לוין מיום 12.10.2009 ועד למצער אמצע חודש מרץ 2011, נזקפת לחובתו. לא נעלם מעיניי כי המשיבים אף הם לא הזדרזו לפנות לבית-משפט זה בבקשה מתאימה לאחר סיום המועד שהוקצב בהחלטת כב' הרשמת לוין מיום 12.10.2009 להגשת הודעת-עדכון. בכך תרמו המשיבים תרומה מסוימת להתמשכות ההליך שבכותרת. יחד עם זאת, יש לזכור כי הנטל להוכיח שקידה ראויה והעדר עיכוב מיותר בהגשת ההליך הערעורי הוא בראש-ובראשונה על מבקש האורכה. לפיכך, פרק הזמן הארוך במהלכו נמנע המבקש מלפעול לשם קידום ההליכים בעניינו, אינו פועל לטובתו.
כאן המקום לשוב ולהדגיש כי המסמכים הקיימים בתיק בנוגע למצבו הנפשי של המבקש הינם חלקיים ובלתי עדכניים. בהעדר תיעוד מתאים ו/או חוות-דעת רפואית עדכנית בעניין המצב הנפשי, ובהעדר כוונה לברר את סוגית כשירותו המשפטית של המבקש לפני הערכאה המתאימה, אין די במה שהובא לעיוני כדי לקבוע כי המבקש התקשה לעקוב אחר ניהול ההליך שבכותרת בתקופה הרלוונטית ולפעול בשקידה סבירה לשם הגשת ערעור מטעמו במועד מוקדם הרבה יותר. כך במיוחד, בשים לב להעדרו של הסבר כיצד על-אף מצבו הנטען, מצא המבקש את היכולת לפעול לחידוש ההליך שבכותרת, זמן קצר לאחר שהנאמן החל בביצוע פעולות לקראת מימוש הנכס. יוער כי גם בנסיבותיו האישיות של המבקש, שלפי הנטען הינו ערירי וחולה-לב, אין כדי להצדיק עיכוב של מעל שנתיים בהגשת הערעור.
אם וככל שטענת המבקש (שהועלתה במרומז) היא לכשל-ייצוג על-ידי בא-כוחו הקודם, הרי שאף בכך אין כדי להצדיק את מתן האורכה המבוקשת. פסיקה מושרשת היא כי ככלל, "…תקלות ביחסי עורך דין ולקוח אינם מעניינו של בית המשפט ואין הם בבחינת טעם מיוחד להארכת מועד" (ראו: ע"א 769/91 וולדמן נ' לונאי (לא פורסם, 10.6.1991); בש"א 1167/99 חדד נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (לא פורסם, 13.5.1999)). כך בוודאי במקרה הנוכחי, כאשר טענת הכשל-בייצוג נטענה בשפה רפה, בלא להבהיר כדבעי את מהות הכשל הנטען.
16. דומה כי טענתה העיקרית של באת-כוחו הנוכחית של המבקש היא כי הארכת המועד מוצדקת על-אף האיחור הניכר בהגשת ההליך העיקרי, בהתחשב בנזק הבלתי הפיך שייגרם למבקש אם פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי יוותר על כנו והוא יפונה מבית-מגוריו בשים לב לנסיבותיו האישיות המוּרכבוֹת. אינני מקלה ראש בטענה זו, כפי שהשתקף בדיון שנערך במעמד באי-כוח הצדדים. יחד עם זאת, בסופו של יום, הטענה בדבר נזק בלתי הפיך למבקש, אינה יכולה להתגבר לבדה על איחור כה משמעותי בהגשת ערעור מטעם המבקש, בלא שהוכח טעם כבד-משקל לאיחור האמור. בפסיקתו של בית-משפט זה כבר הובעה הדעה לפיה חשיבות העניין העומד לדיון, אינה מהווה כשלעצמה "טעם מיוחד" למתן אורכה להגשת הליך ערעורי, להבדיל מטעם מצטבר לטעם קיים (ראו: בש"א 1364/10 פלונית נ' פלוני, פיסקה 3 (לא פורסם, 21.4.2010) והאסמכתאות המובאות שם). אף אם קיימת בנסיבות העניין הצדקה להפעיל את אמות-המידה הנוגעות להארכת מועד באופן המגלה רגישות למצוקותיו של המבקש ולנסיבותיו האישיות, אין לרוקן מתוכן את דרישת ה"טעם המיוחד". בהקשר זה, לא ניתן להתעלם מכך שהמבקש – שהיה מיוצג לאורך כל הדרך – לא הצביע על הצדקה ממשית לעיכוב הניכר בהגשת ערעור. אף אין להתעלם מהאינטרס הציבורי לסופיות הדיון ומצפייתם של המשיבים כי ההתדיינות עם המבקש תגיעה אל סיומה. כך במיוחד, בהתחשב בעובדה כי בתקופה האחרונה החל הנאמן בנקיטת פעולות ממשיות ליישום פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, באופן היוצק תוכן לטענת ההסתמכות מטעמו. אוסיף כי לאחר שעיינתי בחומר שבתיק, אינני סבורה כי סיכוייו הלכאוריים של ההליך העיקרי הינם כה מרשימים, עד כי יש בהם – כשלעצמם או בהצטברם לטעמים האחרים עליהם הצביע המבקש – כדי להטות את הכף למתן האורכה המבוקשת. כך במיוחד, בשים לב לזמן הרב שחלף מאז מתן החלטתו של בית-המשפט המחוזי.
אשר על כן, ונוכח מכלול הטעמים האמורים, הבקשה להארכת מועד נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.
החלטה זו תועבר לצדדים, ללא דיחוי, באמצעות הפקסימיליה.

ניתנה היום, ט"ז באלול תשע"א (15.9.2011).

סגור לתגובות.